פרק ג': תודעה אורגנית

בפרק א' דיברנו על ההקשר בו התפתחה תפיסת החיים הדאואיסטית, ובפרק ב' התחלנו לראות שהדאו הוא בעצם כינוי לפעילות האורגנית של העולם. מתוך כך, ראינו גם שהאנושות כולה, ואפילו תנועת החיים האישית של כל אחד מאיתנו, היא בעצם ביטוי טבעי והכרחי של המציאות. אנחנו פרח שהצמיח היקום, או גל באוקיינוס התופעות, והפעם, ננסה להבין מה זה אומר עבור החוויה המודעת שלנו.

כפי שראינו, הדאו הוא כינוי למרחב ולזמן שבו התודעה מופיעה. לכן, הדאו עצמו לא יכול להיות מובן, אלא רק לאפשר לנו לחוות; לתת במה להתרחשות הטבעית שקורת מעצמה, או להיות המסך שמקרין את כל התופעות –כולל אותנו. בגלל זה, הדפוס הנצחי של הדאו מתגלה במציאות בצורה אחרת ממה שאנחנו רגילים לחשוב על 'התגלויות נצחיות' אחרות, כמו של אלוהים למשל.

כאן לא מדובר בסנה בוער, בו יישות כלשהי חושפת חלק מעצמה, ואגב כך את מה שהיא רוצה מאיתנו, אלא במשהו הרבה יותר יומיומי. הדאו, או המרקם הבסיסי של הקיום, מתגלה בחיים שלנו כצעד הבא בריקוד, כתו המתבקש באלתור, כתנועה הטבעית במכחול וכחיבוק הנכון של הזוג. כלומר – הוא מתגלה בכל מה שמקדים את המודעות הרציונלית והמילולית שלנו, ובזכות זה שהוא מקדים את התודעה, הוא מפנה מקום לחוויה.

משמעות הדבר, כך נראה, היא שהפילוסופיה הדאואיסטית נותנת אמון מלא במתרחש – במה שקורה גם ככה באופן ספונטני, כולל התודעה המילולית שלנו. הרי העיכול שלנו עובד יפה מאוד לבד, הנשימה שלנו קורית מעצמה, השמש זורחת בלי קשר אלינו, הגשם יורד באופן טבעי, הכוכבים נולדים ומתים כשמגיע זמנם, והאטומים שנוצרים מהם מסתובבים 'כרצונם' בעולם – הכל מתרחש בלי שנתערב ונשלוט בזה. אז אולי גם המחשבות שלנו פשוט באות והולכות, כמו נשימה או פעימה של הלב? אולי גם החלטות שלנו מפציעות על פי איזה דפוס אורגני וטבעי, כמו זה של ציוץ הציפורים?

הדאואיזם, מסביר אלן ווטס, בעצם אומר לנו שאם אנחנו מטילים ספק בטבעיות ובהכרחיות של העולם, כלומר בכל מה שקיים, אנחנו בעצם מפקפקים גם בעצמנו, כי אנחנו הרי חלק מהעולם. ואם אנחנו לא יכולים לבטוח בעצמנו, כלומר בכל מה שקורה בנו, אז אנחנו גם לא יכולים לבטוח בחוסר-הביטחון של עצמנו (כי שוב – גם חוסר הביטחון הוא עוד תופעה בנו/בעולם). ובגלל זה, אם אין לנו בטחון בסיסי בכל מערכת הטבע, אנחנו פשוט משותקים. לכן נכתב בספר הדאו: "אני איני עושה, והתמורה בעם מתרחשת בעצמה; אני אוהב את הדומם, והעם מתקן בעצמו; אני איני מתערב, והעם מתעשר בעצמו; אין לי רצונות, והעם חוזר לטוב ולחיים הפשוטים מעצמו".

את הרעיון הזה ניסחה באופן פואטי גם אתי הילסום, אישה צעירה שכתבה יומנים בזמן השואה: "אני הולכת בדרך ואינני לבדי. גם כשאני שוכחת, אני נזכרת תמיד ובכל פעם אני מחכימה ולומדת. אני לא לומדת איך להגיב בפעם הבאה, אלא איך להאמין שאדע להגיב בפעם הבאה". וזה בעצם תרגול המודעות של הדאו – איך להאמין שנדע, או איך לתת אמון וביטחון בעולם. וזה לא אומר בהכרח שעלינו להיות היפים, אפתיים או סגפנים; כמו שאנחנו מאמינים שהלב שלנו יודע לפעום, שהשמש יודעת לזרוח, ושמערכת העיכול יודעת לפרק אוכל, כך אנחנו יכולים גם להאמין שנדע מה לעשות בזמן הנכון, ואז לפעול בהתאם.

זה דומה לתחושה שעולה כשצריך לנקות את הבית, או לריב עם מפעיל הסלולר שלנו, למשל. יכול להיות שבמשך ימים רבים המשימה הזו מעיקה עלינו, ואנחנו לא מצליחים להביא את עצמנו לבצע אותה. אבל אז יום אחד אנחנו פשוט קמים עם אנרגיה, יכולת ורצון, וכל הריב או הניקון פשוט קורים מעצמם, בשמחה, בזרימה, כאילו זה היה 'היום שלהם'. ומכיוון אחר, זה כמו שמתאמנים במשך זמן רב בכלי נגינה, עד שלפתע, במהלך חזרה או הופעה, אנחנו מרגישים ב-zone או ב-flow, כך שהנגינה כאילו קורית דרכנו.

לכן כתוב בספר הדאו, בשיר 'עצות ליוצאים לדרך', ש"לכל תנועה יש את זמנה הנכון". וזה תקף לכל דרך ולכל יציאה. שכן במובן אינטימי יותר, הדבר מתבטא אפילו בהבדל שבין לשבת בשירותים ולהשקיע מאמץ רב בהוצאת צרכים (כי בא לנו כבר להיפטר מזה), או לתת להכל פשוט לזרום מאיתנו בקלות, בזמן הנכון. כשאנחנו מנסים לשלוט, לתכנן ולדעת הכל, דברים נוטים לקרות במאמץ, בלחץ, בתסכול ובחרדה. אך כשאנחנו נותנים לדברים לקרות, הם פשוט עושים זאת בזמנם הנכון, הלא מאומץ. ואם ניתן לכל התהליך עוד קצת זמן, נראה גם איך צרכים והפרשות הופכים אט אט, ומבלי שנעשה כמעט דבר, לדשן מזין עבור הגינה.

אכן, גם במלאכת הגינון עצמה, אחרי שנטענו זרע ודישנו את הקרקע, אי אפשר להאיץ עוד בגינה ולדרוש שהפרח יצמח. כל מה שאפשר לעשות הוא לבוא עם כוונה, לעשות פעולה מסוימת בזמן הנכון, ואז לתת לעולם להמשיך מכאן. כשאנחנו לא מתנגדים ולא מתערבים, דברים פשוט קורים מעצמם, באופן טבעי.

אבל האמירה שהכל קורה מעצמו, ושלכל דבר יש זמן משלו, לא אומרת שאין בספר הדאו עצות למה נכון, מה כדאי, מה ראוי, או איך צריך לתרגל דברים. הרי כפי שיש זמן נכון לאלתר ולזרום, יש גם זמן נכון לשבת, לחשוב, ללמוד ולהתאמן. עת לטעת ועת לעקור. עת לפעול ועת לשחרר. וספר הדאו רוצה להראות לנו, בדרכו המבודחת, את האיזון החמקמק שבין התנועות הללו. לכן הוא מלא בהמלצות לעידון התפיסה שלנו, בתיאורים פואטיים של 'הדרך' המסתורית, ובניסוחים מעורפלים על האופן בו כדאי לכוון את ליבנו. הכל במטרה לפתח בנו את האמון שהגוף/עולם כבר יודע.  

ומכיוון שהדאו הוא הדפוס של הכל – של הגוף, העולם, המחשבה והפעולה – השירים בספר נוטים לערבב תחומים מגוונים בניסיון לבטא דפוס זה. המערב נוטה להפריד נושאים כמו אתיקה, פוליטיקה, חינוך, תרבות, פיזיקה ורוחניות, אך בספר הדאו, הכל הרי מבטא את אותו עיקרון. לכן גם הדרך הטובה להתנהג כאדם בעולם אינה קשורה בחוקים, עקרונות פילוסופיים או מצוות דתיות, אלא דומה יותר לדרך של העץ בשדה או של המים בנהר. ולתרגול של הדרך הזו – תרגול היכולת לפעול בכל מצב על פי הדאו – יש שם: וו ווי (Wu wei), או עשייה ללא עשייה. אך על זה כבר נדבר בפרק הבא…