איך אומרים 'דאו' בעברית? (סדרת מאמרים)

פרק ב': המרקם העולמי

בפרק הקודם דיברנו על ההקשר הגאוגרפי, ההיסטורי, הלשוני והרוחני שבו התגבשה המסורת הדאואיסטית. הפעם נצלול קצת יותר עמוק אל הדאו בכבודו ובעצמו, וננסה לחוש בעצמנו את המסתורין שהוא מתאר.

אז מה זה דאו? בפשטות, דאו הוא המרקם הטבעי של המציאות – הדפוס הפועם של הקיום, או הזרם האחדותי בו כל התופעות נעות. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אומר לנו לאו דזה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכוון את תשומת הלב שלנו אל הדאו, ואז הכל כבר יסתדר מעצמו, באופן טבעי.

בהקשר זה, מעניין לראות שהמילה הסינית ל'טבע' היא 'דזו ראן' (Tzu Ran, 自然), שאומרת בגדול 'כך מעצמו', או 'באופן ספונטני'. והתפיסה הזו, יש לחשוב, שונה מאוד מהדרך שבה אנחנו (המערביים) מדברים על הטבע. הרי בשפה שלנו, ולכן גם במחשבה שלנו, לכל נשוא יש נושא, ולכל פועל יש פועל. לכן הגיוני שנחשוב שכל פעולה או דבר בעולם מצריכים מישהו שיפעיל אותם או יעשה אותם. אם אנחנו אומרים ש-it is raining, הגיוני שנחפש אחרי אותו it שמוריד את הגשם. וכך יכול להיות שרק בגלל התחביר המערבי שלנו, נדמה לנו שכל הפעילות האנושית, ואפילו הפעילות של העולם כולו, צריכה מישהו חיצוני שיעשה אותה, או משהו שיפעיל אותה. ומכאן, הרבה יותר קל להגיע לכל הרעיונות שלנו בקשר לאלוהים, לשכל הנעלם, לשטן, ללוגוס, למלאכים, ולכל הכוחות האקטיביים שפועלים באופן אישי בעולם שלנו.

אבל בשפה הסינית הקלאסית, כמו שראינו בפרק הקודם, מילה היא תמונה או ציור. אין לה הטיות, מבנים או משקלים, ולכן היא יכולה להיות גם שם וגם פועל, גם אובייקט וגם תהליך, הכל לפי ההקשר. זה כמו שניקח את המילה 'אגרוף', המציינת שם עצם או אובייקט, ואז נפתח לאט את האצבעות. פתאום אנחנו מבינים שלא מדובר באובייקט קבוע, אלא רק ברגע מסוים בתוך פעולה או תהליך, רגע ש'הקפאנו' באמצעות מילה קבועה. וכך המחשבה הדאואיסטית תופסת את כל פעילות העולם, וכמובן שגם את פעילות האדם: כל מה שקורה הוא סוג של תנועה תהליכית, אורגנית ויחסית. העולם הוא לא משהו שמצריך גורם חיצוני שיברא ויפעיל אותו, אלא שכמו פעימת הלב או צמיחת העץ, הכל פשוט קורה מעצמו, באופן אורגני וטבעי.

אך האם קל לנו לקבל את זה? האם זה לא מוזר להגיד ש'הכל פשוט קורה מעצמו'? הרי מי ברא את העץ? או מה גורם לפעימה של הלב? אכן, גם אם אנחנו מאמינים אדוקים וגם אם אנחנו מדענים רציניים, צורת המחשבה הלינארית שלנו נוטה לחפש לכל דבר בעולם איזו סיבה או תכלית – למה זה קרה או לשם מה זה קורה? אבל הדאואיסטים, כפי שאמרנו, לא מרגישים צורך לחשוב כך (או לפחות לא לחשוב כך ברצינות אדוקה). כי אם אלוהים, או המפץ הגדול, יצרו את העולם, אפשר לשאול מי או מה יצר את אלוהים/המפץ? ואם תאמרו ששני אלו מספיקים לעצמם, או שהם לא צריכים סיבה נוספת, אז אולי יותר הגיוני פשוט להגיד את אותו הדבר על העולם הטבעי שלנו: שגם הוא כולל כבר את הסיבה של עצמו, ואין טעם להמשיך ולהזיז את השאלה עוד ועוד אחורה אל הלא נודע… במובן הכי פשוט, אצל הדאואיסטים הכל נמצא בתלות הדדית ורגעית, ולכן הטבעי הוא גם הרוחני. התופעות הן כבר הסוד.

מעבר לכך, חשוב לזכור שבדיבור על הדאו – על המרקם האורגני של הטבע, או על הזרימה הספונטנית של החיים – אנחנו לא מנסים לתת דין וחשבון לינארי על ההתפתחות היקום, או על הכיוון שאליו אנחנו מתקדמים. אנחנו לא מדברים על סיבה בעבר או על תכלית עתידית, אלא על המציאות בהווה, ובעיקר על העיקרון המסדר של תפיסת-מציאות מסוימת. במילים אחרות, הדאו הוא המושג הראשוני, הבסיסי והחשוב ביותר, עליו נסמכת דרך חיים שלמה, בכל רגע ורגע. וככזה, דאו משמש גם כסיבה וגם כתכלית, בו-זמנית ולא-זמנית – הוא גם הדפוס שנמצא תמיד מבעד לכל דבר, וגם הדפוס שיכול להדריך אותנו בכל דבר.

עכשיו, הרעיון הזה של עיקרון מסדר, או דפוס מדריך, או מרקם בסיסי, הוא לא רעיון ייחודי של הסינים בלבד. בכל מסורת ובכל תקופה בעולם, אנחנו מוצאים תפיסות שאומרות כי מעבר למציאות הנתפסת, מעבר לדברים היומיומיים, יש איזשהו אלמנט, איזשהו תוהו, איקס, רוח, אנרגיה או 'דבר כשלעצמו' –   איזושהי קרקע פורייה ממנה כל הדברים נובעים ואליה הם גם חוזרים.

במקרה של העם היהודי, העיקרון הבסיסי של המציאות מכונה 'יהוה', וכמובן שיש לו אופי סובייקטיבי מסוים: הוא יוצר באופן אישי את העולם עבורנו, ולכן יש לו דרישות ספציפיות מאיתנו. אצל ההינדוהיסטים, קוראים לדפוס הבסיסי הזה 'ברהמן' – הנשמה של העולם, שזהה לנשמה של האדם. הבודהיסטים מדברים על 'תהט'התה' – הככות (suchness), או הטבע 'הריק' של הדברים. אצל הנוצרים המוקדמים והניו-אפלטוניים אנחנו מוצאים כמובן את ה'לוגוס', המילה המסדרת של התכנית הקוסמית. ואצל האידיאליסטים הגרמניים, מכלול הפעילות של העולם מכונה 'האבסולוט', 'הרצון', או 'הרוח' (ומשם, דרך אגב, אנחנו מקבלים את המונח 'מדעי הרוח', Geist Wisswnschaft, שמתאר את ניסיונות התודעה להבין את העולם).

בכל מקרה, אנחנו רואים שתרבויות רבות מגיעות בסופו של דבר למחשבה שיש איזשהו מאפיין בסיסי למציאות; שיש איזושהי אחדות, הנמצאת בתשתית של כל התופעות השונות. ואת האחדות הזאת, יש יגידו, אנחנו מבטאים, או אמורים לבטא, במעשים, באמירות, במחשבות ובכוונות שלנו – גם באופן פרטי וגם כחברה.

אז מה היה מיוחד כל כך במחשבתם של לאו דזה וממשיכיו? החידוש-העתיק של הדאואיסטים (שהשפיע כמובן גם על הוגים מערביים עם הזמן), טמון בתפיסה שהדאו הוא בכלל לא דבר אישי. בניגוד לאלוהים, הוא לא דואג רק לקבוצה מסוימת, ולא מרוצה רק כשאנחנו חושבים עליו, דבקים בו, או עובדים אותו. להפך, הדאו מהותי לנו בדיוק בגלל שהוא לא איזו יישות חיצונית ונגשבת, אלא שהוא הרובד בסיסי, הזרם אורגני או המרקם הקיומי של כל מה שיש. הדאו לא מצווה עלינו דברים, כי גם ככה כל עשייה היא פעולה אורגנית שלו. הוא לא מבקש שנהלל ונאדיר את שמו, כי גם ככה אין שום דבר אחר שקיים.

מעבר לכך, גם אם נרצה לפאר את שמו, אין לו בכלל שם! דאו, כזכור, זה רק כינוי, הברה נוחה לשימוש, ואי אפשר באמת לחשוב ולדבר על הדאו עצמו (שכן "הדאו שניתן לדבר עליו הוא לא הדאו הנצחי"). באמצעות המילים, אנחנו מנסים אמנם לגעת בקווי המתאר שלו; אך באותו זמן, חשוב לזכור שהדאו הוא המקום בו לא ניתן לחשוב עוד, ובעצם – הוא התשתית האורגנית של המחשבה. הדאו, במילים אחרות, הוא כינוי למציאות הקדם-אנושית והלא-אישית שכולנו מבטאים בכל רגע. כמו שונית אלמוגים, או אדמה איכותית, שעליה וממנה נובעות אינספור תופעות, כך גם הדאו הוא המקום ממנו נובעת התופעה האנושית. או בכיוון ההפוך: האנושות היא פרח של דאו.

וכולנו מכירים את מצב העניינים הזה. אנחנו חווים אותו באופן נקודתי, כשאנחנו רואים סרטונים המציגים צמיחה של פרח בהילוך מהיר מאוד. בסרטונים האלה, אנחנו צופים בתנועת-חיים שלמה המתרחשת בדקות ספורות – הפצעה של נבט, צמיחה של גבעול, התפתחות של עלים, חגיגה פרחונית, ואז קמילה, חידלון, מוות, ריקבון… וחוזר חלילה. הכל נראה לנו כבעל תנועה פנימית משלו, כפעימה משולבת של אינספור מרכיבים, ובעיקר – כתהליך מיסתורי בו הטבע גואה, ואז משתפל פנימה; צומח וקומל, חי ומת.

באותו אופן, נוכל להבין את הפעילות של הדאו אם נדמיין שהיינו מצלמים את כדור הארץ מרגע היווצרותו, ואז מריצים את הסרטון שקיבלנו במהירות שיא. פתאום, גם הקפאה והפשרה של אוקיינוסים, תנועה ונסיגה של יבשות, ואפילו עליה והתפוררות של אימפריות, יראו כמהלך חייו של אותו פרח. מלחמות, חתונות, מגפות ולידות – חיים אישיים והתפתחות של חברות – במבט כולל, הכל יראה כמו פעימתו הטבעית של הלב, או המרקם האורגני של הגאות והשפל. הדאו, במילים אחרות, הוא תנועת-העולם המרובדת שאנו חלק ממנה.

עכשיו, התובנה על כך שיש רובד קדם-אנושי למציאות, רובד אחד שכולנו מהווים ביטוי שלו, אומרת בעצם שזה לא נכון לומר ש'אני' עושה פעולה כלשהי (נכונה או שגויה), או ש'מדינת ישראל' עושה מעשה מסוים (בהתאם לרצון האל או בניגוד לו). בעצם, זה העולם כולו שפועל, הקוסמוס כולו שמתפתח ומבטא את עצמו. the universe means something, גם במובן שיש לו משמעות בעצמו, וגם במובן שפעילותו הכוללת מלאה כוונה. ופעילות זו, שכולנו כאמור מבטאים, היא הדאו: הרובד התת-מילולי של הקיום, או הפעימה הלא-ניתנת-לתיאור של המציאות.

במובן מסוים, אליו עוד נגיע, גם המילים והמחשבות שלנו הן כמובן חלק מהדאו. אך בינתיים, נזכיר שרובנו זוכים להציץ אל הדאו בעיקר כשהדיבור הפנימי שלנו נרגע קצת, והקיום עצמו מקבל את מלוא תשומת הלב. זה קורה לעיתים דרך מדיטציה, טיול, חומרים משני תודעה, מעשה אהבה, משחק, או ניגון, ולפעמים אפילו סתם כך. אבל הנקודה, אומר לאו דזה, היא שחווית הדאו היא לא רק פסגה נשגבת של פעילות מועדפת. היא המצב הבסיסי של הקיום, ואם נמשיך לשים לב לכך, נראה שכל חוויה יכולה להרגיש כנביעה אורגנית של הקוסמוס.

הרעיון הכללי, במילים אחרות, הוא שאנחנו לא נבראים במעשה חיצוני, ואז צריכים לעמוד ביחס אישי אל המצוות, החוקים והעונשים של אל מסוים. אנחנו גם לא נטע זר בעולם, או מוצר-לוואי שהתפתח כאן במקרה. חיינו, אומרים הדאואיסטים, הם תוצרטבעי, יפה והגיוני של הקוסמוס (כש'קוסמוס' ביוונית משמעו גם סדר וגם קישוט). הבינה שלנו היא התגלמות נקודתית של השכינה העולמית. או כפי שאומר אלן ווטס, אנחנו כמו גל שעולה מהאוקיינוס, או תפוח שיוצא מהעץ. כמו ש-the ocean waves (האוקיינוס עושה גלים), ו-the tree apples (העץ עושה תפוחים), כך גם the universe peoples, כלומר היקום עושה אנשים. אנחנו ביטוי טבעי ואורגני של פעילות העולם, ומסיבה זו, כל פעולה או מחשבה שלנו גם היא מבטאת באופן מדויק, נכון, יפה והכרחי את מה שמתרחש.

אז בסופו של דבר, אין ממה לדאוג, ואין סיבה להתאמץ. הכל פשוט קורה. נשמע מוזר? ברור מאליו? בכל מקרה, בפרק הבא ננסה לראות מה זה אומר לפעול כחלק אורגני מפעילות העולם, ומה ההשלכות של ראייה זו על החוויה המודעת שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s