א. על אף שהאנושות חוותה כבר אינספור אירועים משמעותיים, ישנה תחושה עמוקה שאנו עומדים כעת בפני חוויה מסוג חדש. חידוש זה לא טמון בעוצמת האירוע, בתפוצתו או בגורמים לו, אלא בעיקר במצב האנושות הפוגשת אותו. ומצב זה ייחודי למדי: זו הפעם הראשונה שחברה גלובלית, מחוברת, מרושתת ומודעת לעצמה – חברה עם דפוסי-תגובה מיידים וחובקי עולם – מתמודדת עם אירוע כזה. למגפת הדבר, למשל, לקח כעשר שנים להגיע מסין לאנגליה, ובדרך לחסל לפחות שליש מאוכלוסיית אירופה; אך בכל השנים הללו, אף אחד לא הבין מה באמת קורה, מאיפה זה מגיע, או מה צריך לעשות בנדון. בניגוד לכך, שבועיים לאחר התפרצות הקורונה בסין, הגנום של הנגיף כבר מופה לחלוטין, והעולם כולו החל לחשב את צעדיו. אכן, אין זה רק שהקורונה שיתקה ב'הפתעה' אזורים מסוימים בעולם; הפעם האנושות כולה, ללא ארגון מכוון אך עם הרבה מודעות למתרחש, החלה להשתנות.  

ב. שינוי זה חושף עבורנו באופן מכריע שני מאפיינים בסיסיים של המציאות. ראשית, חוסר הוודאות העמוק של הקיום: אף אחד לא יודע מה באמת מתרחש כעת, ומהן המשמעויות ארוכות הטווח של המצב. במציאות של היום, כל מחשבה על העתיד – אפילו העתיד הקרוב – נראית כניחוש פרוע לכל היותר. שנית, התלות ההדדית של הקיום: כל האירועים בעולם מותנים וקשורים הדוקות זה בזה, וכולנו שזורים ברשת-יחסים אינסופית. אם לאדם באיראן אין ביטוח בריאות מספק, גם חיי בסכנה, ואם יחסי האדם והטבע בסין בעייתיים, גם אני לא יכול לישון בשקט. מאפיינים אלו, שעד כה בוטאו במעורפל על ידי דתות ומסורות שונות, מקבלים כעת המחשה בלתי ניתנת לערעור. לראשונה בהיסטוריה, התלות חסרת-הוודאות של העולם (או אם תרצו, 'אפקט הפרפר') כופה עצמה על החברה האנושית בכללה, ולכן השפעתה מיידית, חובקת-כל, ולא ניתנת להתעלמות.

ג. שני מאפיינים אלו – חוסר הוודאות והתלות ההדדית – משפיעים על דפוס נוסף, הפועל כעת בעוצמה: מנגנון התגובה האנושית. כידוע, בני אדם לא מסתדרים עם חוסר-וודאות, ולכן הם מנסים למלא את ה'חור' שנפער עתה במציאות באינספור הסברים, תחזיות, תיאוריות ומחשבות. אך בהתאם לתלות ההדדית (היינו רשת הקשרים הקיימת בין כל התופעות), גם ההסברים והתאוריות שלנו יוצרים 'תופעה', המשפיעה בתורה על הדברים שקורים בפועל. לכן התגובה האנושית על כל גווניה, בין אם מוצדקת או לא, היא חלק מהותי מהאירוע הזה. אין זה משנה, ואף לא ניתן לדעת, מה האירוע הזאת 'באמת', כשלעצמו. כמו כל דבר, מדובר בחוליה בשרשרת אינסופית של סיבות ותוצאות. אך יותר מכך, חשוב לזכור שהמצב החדש בו אנו נמצאים לא כולל רק את מספר המיתות וההחלמות, אלא גם, ובעיקר, את התייחסותנו המתפתחת למצב – את סך הפחדים, ההזדמנויות, המשברים והחיבורים, על כל שילוביהם המשתנים. מעבר לכך, אנחנו מקבלים כעת גם המחשה מיידית למידת ההשפעה של הדבקה חברתית דווקא; כיצד מֵמִים (או חלקי רעיונות, נורמות והתנהגויות) מתפשטים בין בני אדם במהירות ומשפיעים על הרשת החברתית כולה, תהא היא פיזית או וירטואלית. במילים אחרות, התייחסותנו הרעיונית והממשית למתרחש היא מתפתחת, מדבקת ורבת-משמעות, לטוב ולרע.

ד. נכון להיום (כארבעה חודשים, או עונה, במצב החדש), נראה שהעולם החל תנועה של התכנסות מרחבית וזמנית. אנשים מבודדים בביתם, מדינות סוגרות את שעריהן, והעתיד שניתן לחזותו מצטמצם לכדי הווה מתמשך. כמו חילזון שנתקל בגוף זר ואז מושך את מחושיו פנימה, החברה האנושית מגיבה למצב החדש בכיווץ ראשוני. לאט לאט, יש להניח, נחזור ונוציא את מחושינו החוצה, ונתחיל לחפש שוב את דרכנו. אך מנקודה זו איני מבקש, ואף איני יכול, לחזות את שיקרה, או לדעת לאן נלך. כרגע, ביכולתי רק להציע כיוון מסוים שהחברה האנושית יכולה לקחת.

ה. לדעתי, העובדה שרוב בני האדם בעולם חושבים, מגיבים ומתעסקים באירוע אחד – שהאובייקט 'קורונה' נמצא בתודעת ההמונים – יוצרת מצב חדש ונדיר של סנכרון בין תודעות. זוהי לא חשיבה מיסטית או אמירה ניו-אייג'ית, אלא ראיה מפוקחת וריאלית עד מאוד: מיליארדי בני אדם מגשימים כעת את הפנטזיה הרטובה של אינספור דתות, מסורות ואידיאולוגיות; הם מכוונים את מחשבתם לאובייקט מנטלי אחד – וממש דבקים בשם 'קורונה'. מעבר לכך, יכול להיות שבעתיד הקרוב נגיע גם למצב של הדבקה עולמית, ואז לא רק תודעת ההמונים תהיה מאוחדת, אלא גם גופם יהיה מסונכרן עם אובייקט זה, כפי שהוא ייזכר במערכת החיסון שלהם. יותר מכך, ידוע כי נגיפים וטפילים 'לא מוצלחים' הם אלו אשר הורגים את הגוף המארח שלהם מהר מדי, לפני שהוא מספיק להפיץ אותם הלאה. לעומת זאת, טפילים מוצלחים הם אלו המפתחים סימביוזה עם הגוף המארח שלהם, כך ששני האורגניזמים עוזרים אחד לשני להתרבות לאורך זמן (בדומה למיליוני האורגניזמים שעשו לעצמם בית במערכת העיכול שלנו). במובן זה, הישרדות אנושית משמעה מערכת יחסים ארוכה עם הקורונה. ובמילים אחרות, לאחר שיצרנו חברה גלובלית, מרושתת ומחוברת מבחינה פיזית, נראה שהן התשתית הביולוגית והן התשתית המנטלית של האנושות עוברות כעת תהליך של סנכרון, וזאת בעקבות יחסן לאובייקט ביולוגי/מנטלי אחד.

ו. לדעתי, מצב זה אמנם מזמן לנו פחדים, קשיים ואולי אף סבל ממשי, אך הוא מציע לנו גם אפשרות מדהימה. אפשרות זו מתחילה בהכרה שאין לנו את הפריבילגיה להמשיך כרגיל לאחר מכן. יכול להיות שהמצב הנוכחי ייעצר במהירות יחסית, ולא יערער מן היסוד את סדרי העולם הקיימים. אך עדיין, זוהי הזדמנות–הכרחית לשידוד מערכות של החברה, לטיפוח התודעה שלנו, ולחידוש יחסנו עם כדור הארץ. יש לנו שתי אפשרויות, שהן בעצם אחת: או שנאלץ לחווט מחדש את החברה בעקבות פגיעה במרקם החיים הגלובלי, או שנשכיל לעשות זאת כבר עתה. כאמור, גם אם העולם לא יטולטל באופן דרמטי מדי, זוהי לכל הפחות 'חזרה גנרלית' לאירוע דומה שיגיע בעתיד בוודאות. אפשר גם לראות שהמילה אפידמיה (מגפה) מגיעה מהמילה היוונית אפידמיוס, המורכבת מ'אפי' (על או בין) ו'דמוס' (אנשים). מובנה המקורי הוא אפוא – 'דבר המשפיע על האוכלוסייה כולה'. ואכן, מגפות מהסוג שאנו חווים כעת כבר השפיעו אינספור פעמים על התפתחות החברה האנושית. הן פועלות בסימביוזה עם מגוון אורגניזמים משחר ההיסטוריה, והן אחת התופעות הכי צפויות וברורות מבחינה מדעית. אך כאמור, כיום אנו נכנסים אל מצב חדש-ישן זה בתודעה גלובלית, מרושתת ומודעת לעצמה. וכיוון שכולנו חווים ומפרשים את פירושינו וחוויותינו, כיוון שהעולם כולו הפך למערכת של היזון חוזר, יש לנו אפשרות מסוימת לבחור כיצד לראות את המצב, ואיך לנתבו בזהירות למקום טוב יותר.

ז. בהקשר האמור, רוב העולם כבר מודע לעובדה שאנו זקוקים נואשות לכלכלות מיטיבות יותר, לארגון עולמי יעיל יותר, וליחסי אדם-טבע בריאים יותר. אך מעבר לכך, אפשר אולי לראות את הקורונה גם כחוויית מעבר של האנושות כולה. כשתינוק גדל, לרוב הוא משתמש בחפץ מעבר על מנת לנוע בבטחה בין הסימביוזה אם-תינוק אל עבר העצמי המתפתח שלו. הסנכרון בינו ובין הוריו, בין חווייתו האישית ובין העולם האובייקטיבי, עובר דרך חפצים ומצבי מעבר מסוימים, המאפשרים לו להתנסות במציאות. בעיקר, הם מאפשרים לו לבטא את דמיונו בעולם, להמציא תרחישים שונים, ולהגיב בצורות חדשות למתרחש. כך, דרך התנסות במשחקי מציאות מגוונים, התינוק מפגיש בין הזיותיו ורעיונותיו ובין העולם, והתודעה הצעירה מוצאת לה כר פורה ללמידה, התפתחות וגדילה. באותו אופן, גם הקורונה – כחוויית מעבר – יכולה להיות מרחב ביניים משחקי שכזה עבור האנושות המתפתחת. כיוון שתודעתנו, ואולי גם גופנו, מתאחדים כעת על ידי אובייקט מסוים, אנו יכולים למצוא את עצמנו בקרוב (ואולי כבר מוצאים) ב'הזייה קולקטיבית'. אנחנו נכנסים למרחב מעבר חדש אליו ניתן להתייחס, ובו ניתן לבטא דמיון אחר, להתנסות בתרחישים שונים, ולהגיב למציאות באופנים חדשים. כבר עכשיו – חודשים בודדים בתוך המצב החדש – אנו מתרגלים לפגוש אנשים בצורה אחרת, לעבוד בצורה אחרת, וללמוד בצורה אחרת. בקרוב, אולי, נחווה גם שינויים אדירים במערכת הכלכלית, החברתית, הפוליטית והרעיונית בעולם, בדומה למה שקרה לאחר כל מגפה בהיסטוריה. כך, וללא התעלמות מהכאב שטמון בכל תהליך צמיחה, חווית המעבר של הקורונה יכולה גם להוביל אותנו לפיתוח משותף של 'עצמי' חדש, לביטוי מקורי של החיים, ולטיפוח של way of being בוגר ומודע יותר, ביחד ולחוד.

ח. יכולתנו המסוימת להשפיע כעת על התפתחות התודעה הגלובלית, נותנת דרור למחשבות נוספות. יכול להיות שהדבר המתרחש כעת הוא לא פחות מיצירתה של ספירת קיום חדשה, כזו המתקיימת מעבר לגאוספירה ולביוספירה  (המערכות הפיזיות והביולוגיות בכדור הארץ). הוגים שונים כינו ספירה זו בשם נואוספיר (מהמילה היוונית 'נואוס': מיינד/תודעה), בדברם על ספירת תודעה קולקטיבית המתגבשת סביב כדור הארץ. רובנו כבר מייחסים לרשת האינטרנט סוג של 'חכמת המונים', חכמה קולקטיבית הקיימת מעבר למשתמשים הבודדים בה. בדומה לכך, הנואוספיר היא תוצאה מתבקשת של רשת הקשרים הקיימת בין תודעות אנושיות – קשרים פיזיים ווירטואליים המתפתחים כל הזמן. בהמשך לתאוריית גאיה, הרואה בכדור הארץ כולו אורגניזם חי ומתפתח, יכול להיות שאנו עומדים בפני שלב נוסף של מורכבות אבולוציונית, הכולל התפתחות חדשה במודעות הקולקטיבית. כפי שקוורקים מתאחדים לכדי אטומים, אטומים מתחברים לכדי מולקולות, מולקולות נקשרות לכדי תאים, תאים לכדי איברים, ואיברים לכדי גופים, כך גם גופים אנושיים מתחברים בעשרות השנים האחרונות אחד לשני. באמצעות האינטרנט, התחבורה, התרבות, הכלכלה והגלובליזציה, האנושות המרושתת יוצרת כעת מכלול חדש, בעל איכויות הקיימות מעל ומעבר לאנשים הבודדים. בפועל, ניתן לראות זאת כסנכרון של רשת-פרסונים (persons), בדומה להגדרה התפקודית של רשת נוירונים – היינו סך בני האדם והקשרים ביניהם. וכפי שכל איחוד קודם כלל יצירה של מעטפת מסוימת – רקמה מולקולרית שעוטפת אטומים, ממברנה תאית שעוטפת מולקולות, או גופים שעוטפים מכלול איברים – כך גם הרשת האנושית המתהווה יוצרת לה מעטפת קולקטיבית. מעטפת נואוספירית זו, כאמור, היא מעין 'עטרה תודעתית', רקמה כללית של תודעה/מחשבה, הפועלת באופן כלשהו מעל ומעבר לתשתית הפיזית, הביולוגית והמנטלית בעולם. 'עטרה' היא גם תרגום אפשרי למילה הלטינית 'קורונה', ומשמעה כתר, הילה, זר, ובאופן כללי – מעטפת חיבור הדורה. עטרה, אם כן, היא הדרך בה אני בוחר לכנות את רקמת-החיבור החדשה הזו, רקמה שניתן לראותה כמודעות המתפתחת של האורגניזם 'ארץ' או 'גאיה'. אכן, גם ההתפתחות של בני אדם צעירים, תהליך 'ההתעוררות' של תינוקות ההופכים לילדים, כולל חיזוק של קשרים נוירונליים מסוימים ופרימה של אחרים. ולכן יכול להיות שהקורונה – במבט הרחב ביותר – היא לא רק 'מגפה' שדינה הרס ומוות, אלא פשוט שלב התפתחותי נוסף ברשת-הפרסונים; חיווט עדכני בתהליך ההתבגרות שלנו.

ט. כמאה שנה לאחר שקרל יונג הצביע על ה'לא מודע הקולקטיבי', ושלושים שנה אחרי שקרל סייגן הצהיר כי 'אנו הדרך בה הקוסמוס יודע את עצמו', יכול להיות שאנו חווים כעת (מנקודת מבטנו בלבד) משהו חדש לחלוטין. יכול להיות שאנו חווים את ראשיתו של המודע הקולקטיבי, את הפצעת המודעות הצעירה באורגניזם שאנו חלק ממנו. אכן, לא ניתן לחשוב על האדם במנותק מהאנושות כולה, וכמו כן, לא ניתן לחשוב על האנושות במנותק מהחיים עצמם, או על החיים במנותק מהיקום כולו. אך גם אם יתגלה שאנו נזר הבריאה, וגם אם יעלה שהאנושות עצמה היא וירוס, עדיין נראה שהתפתחותנו כרוכה בהתפתחותו של הקוסמוס – התפתחות במורכבות ובמודעות של הקיום. במילים אחרות, התודעה האנושית היא לרשת-הנוירונים, מה שהעטרה היא לרשת-הפרסונים: ספירה חדשה, מורכבת ורבת-משמעות של קיום מודע במציאות. וזה אומר, אולי, שכדור הארץ מתעורר. מה שמשאיר אותנו עם שאלה אחת – האם נזכה להתעורר גם אנחנו?

לקריאה נוספת

• Jung, C. G. (2014). The archetypes and the collective unconscious. Routledge.‏
• Lovelock, J., & Margulis, L. (2007). The Gaia Hypothesis. New York.‏
• McNeill, W. H., & McNeill, W. (1998). Plagues and peoples. Anchor.‏
• Osterholm, M. T., & Olshaker, M. (2017). Deadliest enemy: our war against killer germs. Hachette UK.‏
• Russell, P. (1985). The global brain. Penny Price Productions.‏
• Teilhard de Chardin, P. (1999). The human phenomenon. Trans. Sarah Appleton-Weber. Portland, OR: Sussex Academic Press.‏
• Vernadsky, V. I. (1998). The biosphere. Springer Science & Business Media.‏
• Bill Gates' TED talk: https://www.ted.com/talks/bill_gates_the_next_outbreak_we_re_not_ready?language=en