מבעד לדת – פרק ראשון

Image result for ‫איצו רימר‬‎
תמונה באדיבות איצו רימר

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו.[i]

זוהי בהחלט שאלה גורלית: האם היה זה נוח יותר שלא להתקיים כלל? שלא להתמודד עם מועקות הקיום ועם הצורך להסבירן? או שמא דווקא נוח שאנו פה, שאנו בכלל קיימים, מרגישים, מודעים וכשירים לשאול? האם גם האדם הראשון שהיה התמודד עם שאלת הקיום, או שעצם היווצרות השאלה מצביעה על חיי קהילה – כזו המתחזקת שפה, וכן מידה של עניין רוחני?

מעבר לכך, מתבקש גם לשאול כיצד סיימו הנצים את ויכוחם? האם הגיעו לידי הכרעה החלטית, או שהבינו כי החיים מתגלים היכן שהדברים נפסקים? ואם כן, מדוע פסקו כי הקיום הוא לא נוח? האם לא חשבו שיש סיבה לחיים? ומהי נוחות כשלא קיימים?

 

עמדת המוצא

על שאלות אלו – שאלות הקיום, התכלית, החוויה והשפה – השאירונו רבנן ללא תשובות. אך למרות זאת, הם כן סיכמו את דיונם בעצה אחת: עכשיו כשאנו פה, הבה נפשפש במעשינו. לאותה מסקנה הגיעו גם היוונים הקדומים, כשחרטו את האמרה 'דע את עצמך' על מקדש אפולו בדלפי. וזו כנראה גם הייתה כוונת המשורר המכונה אייס קיוב, כשהדהד את חכמי יוון והמשנה באומרו "Check yourself before you wreck yourself" (בדוק את עצמך לפני שתהרוס את עצמך).

אכן, נראה כי כל המסורות הגדולות – יהיו הן של הדת, האמנות או ההגות – הזמינו אותנו שלא רק להעביר את חיינו בטל, אלא גם לדרוש אחר מהותנו. הן ביקשו שנחטט ונמשמש בתוכנו, וזאת על מנת שנבין כיצד ראוי להתנהל בעולם; כיצד יש לכוון את צעדינו, כמו גם את תשומת לבנו.

לכן אם אתבקש לתאר ספר זה, אומר ראשית כי מדובר בשאלת תם – שְׁאֵלָתִי אודות תשובות המסורת לאותו פשפוש עצמי. בפרט, ביקשתי לתהות אחר תפיסת האלוהים העברית, כנקודת ההתכנסות העתיקה של הקהילה בה אני בא. ובשלהי בקשה זו, תהיתי גם על היתכנות רענונה של אותה תפיסה, כך שגם אני אמצא בה מה לפשפש.

יש לציין, כי התמקדות זו דווקא בתשובותיה של מסורתנו לא נובעת מאמונה בעיקריה. היא גם לא עולה מתוך מחשבה כי היהדות מחזיקה באמת ייחודית. באופן אישי, אני מוצא עצמי נמשך דווקא לזרמים פואטיים שונים, מפייטני הדאו, דרך מיסטיקנים אירופיים ועד לחוקרי השפה.[1] אך זוהי בדיוק אותה שפה – שפתי שלי, העברית – אשר קראה לי לצאת ולטייל בצפונותיה, להכיר את מחשבות הקדומים שניטעו בה ולהקשיב לרוח הנושבת בדממתה.

רצון זה, להכיר ולדבר את שפתי ביתר עמקות, מצביע אולי על הרקע ממנו אני בא: בית חילוני למהדרין. אבי עזב את הדת עם בגרותו, בעוד שאני הצצתי בה לפרקים משפחתיים. ואמנם ניתן לחשוב כי שליטה מלאה בקאנון היהודי היא הכרחית לפרויקט שכזה; אך מצד שני, אני מאמין כי בבואנו ללמוד תרבות כלשהי, אפילו את תרבותנו שלנו, נחוצה לנו מידת מה של ריחוק, של עמידה מבחוץ. שכן מרחק זה הוא המאפשר לנו להקיף את מה שחומק מתפיסת התרבות, לגעת באַחֵרוּת החיה אשר מוסתרת בתמלול המציאות שלה.

 

הלך הרוח

הרעיונות שנשזרו כאן, לפיכך, נבעו תחילה מזיקה אל הנסתר בתרבותי ובשפתי שלי, אל הריק שלפני בראשית. ומכיוון שרעיונות, כמו ילדים, דורשים לצאת אל העולם, המשך המחקר התבסס על הגיגים ותהיות שהוחלפו עם חברי יעקב (קובי) חושן. תוצאותיה של חקירה זו נכתבו בהשראתו ובתמיכתו, כששנינו מבקשים להצטרף לשיח הרוחש ברקע מילותינו.

אך אם תורשה לי מידה של חוצפה, אציין בנוסף את תקוותי כי בעקבות אותו שיח, אזכה גם אני לדרוש אודות פנים מסוימות של השם – כלומר, להציג באור מתחדש את השפה העברית ואלוהיה. דרישה זאת, כפי שיעלה בהמשך, לא נעשתה מתוך מיצוי המחקר ההיסטורי, הבלשני, הפילוסופי והתיאולוגי בנושא; שכן יותר מהיותה משימה בלתי אפשרית, נוטה כתיבה זו לטבוע ברותחין שאיפותיה. לכן בחרתי לפרוט את מחשבותיי לאור אותה נגינה המלווה את המסורת היהודית כולה – מתוך מנעד טעמים וקולות, ובעיטורים היסטוריים, בלשניים, פילוסופיים ותיאולוגיים, אשר נטוו להם יחדיו בשאיפה ללמוד משהו חדש.

ועדיין, ברור לי כי גם עמדה זו מהווה יומרה גדולה, כזו שאינה גורמת לי להרגיש בנוח. לפיכך אבקש להקדימה בהתנצלות גדולה, ולמצוא לי תנא דמסייע בדברי הפילוסוף הבריטי אלן ווטס:

"איני אחד שמאמין כי זו סגולה מצד הפילוסוף לבלות את חייו בהגנה על עמדה עקבית. זוהי ללא ספק סוג של גאווה רוחנית להימנע מ'לחשוב בקול רם', ולא להסכים שתזה כלשהי תפורסם לפני שניתן יהיה להגן עליה עד מוות. פילוסופיה, כמו מדע, היא פונקציה חברתית, שכן אדם אינו יכול לחשוב בצורה נכונה לבדו, והפילוסוף חייב לפרסם את מחשבותיו ככל הניתן, על מנת ללמוד מביקורת, כמו גם לתרום לסך הידע. אם, לפיכך, אני מצהיר לעתים דבר-מה בצורה סמכותית ודוגמטית, הדבר נעשה לשם בהירות, ולא מהרצון להראות כיודע-כל".[ii]

וכנראה שמתוך אותו הלך רוח, ולאור אותה סוגיה עתיקה, קראתי לבני הראשון נח.

 

צידה לדרך

הרהורים, כמו החיים, הינם תלויי הקשר. לכן בחרתי להשתמש לסרוגין במילים 'יהודית', 'ישראלית' ו'עברית' ביחס למסורת, לדת, לתרבות ולקהילה הנדונות כאן. אך יש לציין כי בעוד המילים 'יהודית' ו'ישראלית' מדגישות את הפן הדתי-לאומי של אומתנו, אני מאמין כי העברית – תרתי משמע – היא ההקשר הטוב ביותר לשיח שלנו, וכן לרוח הדברים.

ואכן, ספר זה הוא שיחת-תהייה: מהו הקשר בין אלוהים לשפה? או במילים אחרות – מהי רוחניות עברית, וכן באיזה הקשר היא פועלת? אך כדי לענות על כך, אין צורך לחזור בתשובה לא נכונה, או בשאלה לא במקום. מספיק שנכיר את הדרך בה אנו תוהים, על מנת שנצלול בעצמנו אל הנושא המרכזי של הספר. בקצרה, נוכל לומר כך:

במונח 'רוחניות עברית', אנו מבטאים כהלכה מה שנכון לגבי כל חברה: כי קיים קשר בין התרבות וביטויה, השפה שעולה בה, והרוח של דובריה.

ביתר פירוט, נוכל לומר כי התרבות מציינת את מכלול דרכי ההתנהגות, הערכים והיצירות שהתפתחו בחברה לאור הזמן והמרחב, כמו גם את ההקשר המסורתי שניתן למכלול זה. השפה מבטאת את התרבות של אותה חברה, הן זו היומיומית והן זו המקודשת לה. והרוח מציינת את תפיסת העולם המובלעת בשפה זו, כמו גם את תפיסת העולם שמעבר – אותו חלק נשגב במציאות שאיננו יודעים להסביר.

תפיסות אלו, כמובן, משפיעות על שאיפות החברה וכוונותיה, וכך גם על המשך התפתחותה בתוך הסיפור האנושי בכללו. ובעוד שהמציאות הנשגבת היא אותה אחת בכל העולם, העברית היא אך צורת ביטוי מסוימת שלה – הצורה של סיפור זה.

את התנועה ההדדית הזו נוכל גם לתאר באופן מטאפורי. כפי שקרח, מים ואדים הם שלושה מצבי צבירה של אותו חומר, שלושה רבדים של מהות אחת, כך גם התרבות המוחשית, השפה הנזילה והרוח המופשטת הם שלושה רבדים בחוויה אנושית אחת. ובבחינת היחס בין רבדים שונים אלו, אנו רואים כי גבולות השפה הם לא רק גבולות העולם התרבותי, אלא בהכרח גם גבולות העולם שמעבר – קווי המתאר של הרוח.

שכן השפה היא התנועה בין האדם לעולם – ביטוי הן לזרימת המציאות המוחשית, זו שניתן להמשיגה, והן למציאות הנשגבת, זו ה'קשה להשגה'. בתנועה שבין החיים ליצירה, השפה היא התגלות התרבות, בעוד שהרוח היא השתקפות השפה.

אך כדי לבחון רעיון זה, נצטרך לצאת למסע. לכן במהלך עשרת הפרקים הבאים, נרחיב ונעמיק בשאלות אלו: כיצד קהילות מתפתחות ומתעצבות? מה מאפיין את תפיסת העולם היהודית? כיצד השתכללה אותה תפיסה, ומדוע היא קשורה לשפה? מהי מהות הלשון, וכיצד היא מעצבת את חיינו? מהי רוחה של הלשון העברית עצמה, היינו גישתה לעולם שמעבר? כיצד אנו מבינים את המושג 'אלוהים' – כמושא הרוחני של התרבות והלשון – ואיזו בעייתיות עולה מכך? האם נוכל להציע מטאפורות חדשות לאלוהי ולנשגב – ריענון לתפיסת הזמן והמרחב? מה הקשר בין אהבה לאמונה? והאם ניתן לגזור מכל זאת הלך רוח פועם, הלכה רעננה?

בניסיון לענות על שאלות אלו, אציע בסוף הספר שלוש תובנות על אותה רוח עברית – הצעה תאולוגית, הצגה חזותית, והקשר התגלו"תי (היסטורי-תפיסתי-גאוגרפי-לשוני-ותרבותי). אך מכיוון שדרך-ארץ קדמה לתורה, ותובנות הן תוצר של התנסות מקדימה, ראוי שנחווה כל מחשבה בעצמנו, וכך נוכל, אם נרצה, לחיות לאורה. ואם כן, ככל שספר זה הוא תוצר תרבותי – מסענו מבעד לדת הוא קריאה לעוסקים בלשון וברוח, קריאה לברית עם השפה, הנדרשת לעולם לא לנוח.

 [1] זוהי משיכה תמוהה ורבת פנים, כשרק לעיתים רחוקות מתמזלת המחשה של כל רבדיה: באיסלנד, למשל, מדינה בה קיים בית קברות ל'גיבורים לאומיים' ובו קבורים משוררים בלבד, אנו מוצאים את המילה 'לנדנאם' (Landnám). מילה זו נובעת מהמסורת האיסלנדית לטעון בעלות על מקום באמצעות טווית מטאפורות ומיתוסים; בשזירת הצמחים, החיות, הקרקע והאקלים לכדי סיפור ייחודי. זוהי פעולת קידוש האדמה על ידי רוח השפה.

[i] מסכת ערובין י"ג ע"ב.

[ii] אלן ווטס, טבע גבר ואישה, הקדמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s