מעשה באלוהים – קול קורא תיגר

maxresdefault

על מה בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים 'אלוהים'? מבחינתי זהו לא וויכוח תיאולוגי, פוליטי או מוסרי גרידא. זוהי שאלה אקטואלית, השואפת להבין כיצד אנו, כחברה, מבינים נושא נפיץ זה. האם ישנו בכלל מובן משותף עליו (לפחות) כל המאמינים יכולים להסכים? האם ניתן לשוחח עליו באופן ברור גם עם הלא-מאמינים? וכיצד עלינו להתייחס למושג ה'אלוהים' אם לא נמצא משמעות שכזו?

על שאלות אלו, יוכלו המגיבים באשר הם להשיב באחת משתי דרכים. או שיאמרו כי במילה 'אלוהים' הם מתכוונים לחוויה, להרגשה, לדבר שאינו נתפס באופן מושגי ולכן אינו יכול להיות מנוסח במילים; או שינסו להסביר עצמם כמיטב יכולתם. אך שתי הדרכים הללו אינן חפות מבעיות. שכן אם אכן מדובר בחוויה אישית, פנימית, כזו שאינה ניתנת להמשגה ולהעברה באופן עקרוני, אזי מה הם דורשים מחבריהם לדרך, מהחברה החילונית ומהמדינה? מה בדיוק הם מתיימרים ללמד את חניכיהם? ומדוע הם מצדיקים את מעשיהם תוך שימוש במילה שאינה אומרת דבר (על חוויתם)? ומצד שני, אם, כפי שאכן הוא המקרה, מרבים הם לדבר דווקא בזכות הדת היהודית ואלוהיה, דווקא בזכות תפיסה רוחנית ספציפית, על הלכותיה, מסורותיה ודרישותיה מהמאמינים, אזי אין באפשרותם לסרב לדיון נוקב וכנה אודותיה. עליהם להעמיד את היהדות בשורה אחת יחד עם אלפי התורות הדומות שביקשו להתוות דרך לאדם ולחברה, ולקבל את תוצאות הביקורת של דרך זו.

כאן יש לציין, כי איני מתנגד לעצם קיומן של חוויות רוחניות-נשגבות מסוגים שונים. להפך, אני עצמי זכיתי לכמה חוויות כאלו, וזאת תוך מודעות כואבת לחוסר יכולתי לתארן כהלכה. חוסר יכולת זה הוא גם הסיבה שהובילה מיסטקנים והוגים רבים, מלאו דזה, דרך רבי נחמן ועד ויטגנשטיין, לומר כי על חוויות מסוג זה יש לשתוק. אך מי שטוען כי החוויה חומקת ממילים, אינו יכול לבקש מאנשים להכנס דווקא לאוהל תורה, ובטח שלא לדרוש מציבור שלם לנהוג על פי הוראות אלוהיות שניתנו רק לו. לעומת זאת, מי שמתיימר לבטא את רצון האל במרחב הציבורי, מי שמבקש לחנך צעירים לאור ערכי התנ"ך, לחזק 'זהות יהודית', ולדרוש שאלוהים שבשמיים יכובד בתקציבים ארציים מאוד, עליו לדאוג שלדבריו יהיו כיסוי. עליו, במילים אחרות, להסביר למה הוא מתכוון.

לפיכך, אני מעוניין ראשית להציע את עמדתי בנושא. עמדה זו אומנם קוראת תיגר, אך בסופו של דבר, היא מהווה גם הזמנה לדיון, קול קורא.

* * *

מהי תפיסת האלוהים שלי? בתור ילד חילוני שגדל לצד משפחה דתית, תפיסתי את הדת הייתה תמיד מבולבלת. זכורים לי חגים משמחים לצד איסורים משונים, אהבה לסיפורים לצד תמיהה על הגיונם, ובעיקר מהדהדים לי משפטיו של אבי, אשר עזב את הדת בגיל שמונה עשרה. לדידו, כשמכבי חיפה מכניסים גול, יש אלוהים. ואכן, כמות השימושים שלנו במושג 'אלוהים' – משאגות שמחה ועד ביטויי חרדה, מאובייקט בו נשבעים ועד סוכן עמו נושאים ונותנים – היא אינסופית. מהי אם כן דמות נסתרת זו, ש'אין לשאת את שמה לשווא'? האם אנו מדברים על מוציא ישראל ממצרים או על האחראי לשמחת סוף השבוע במגרש? על מנת לברר זאת, עלינו ראשית לנפות את מה שלא רלוונטי לדיוננו.

בספרו 'והייתם כאלוהים' טוען הפסיכולוג והפילוסוף אריך פרום כי "סמלים ומושגים, המתייחסים לתופעות הקשורות לחוויה נפשית או רוחנית, מתפתחים… בד בבד עם האדם… הם משתנים כשהוא משתנה; הם חיים כשהוא חי"[1] כוונתו של פרום היא כי כל מושג, לרבות המושג 'אלוהים', משתנה ומתפתח יחד עם בני האדם העושים בו שימוש. האלים של היוונים הקדומים לא דמו לאלוהי היהודים מתקופת התנ"ך, ואלוהים זה, כמובן, אינו נתפס באותה צורה אצל יהודים כיום, ואף אצל מאמין מסוים בתקופות שונות בחייו.

הסיבה לכך, כפי שטען הפילוסוף ויטגנשטיין, היא שאנו מבינים מושגים לא על ידי קישורם לאיזו ממשות בעולם, אלא רק על ידי השימוש בהם. למילה המבודדת אין משמעות עצמאית. רק אם אני יודע איך להשתמש בה, כלומר באיזה מיקום במשפט להציב אותה ומה לעשות אם אני שומע אותה, ניתן להגיד שהבנתי אותה. אם, למשל, שני פועלים עובדים בבניין, ואחד מהם מבקש מחברו 'לבנה', אך בתגובה אין החבר זז, או מביא דווקא מוט ברזל, לא נוכל לומר שהחבר הבין את המילה בהקשר האמור. אך אם, לעומת זאת, יביא החבר לבנה למשמע המילה 'לבנה', נדע שהבין את השימוש, ולפיכך את המשמעות, של המילה הזו במסגרת 'משחק השפה' בו הוא משתתף.

לכן ראשית עלינו להבין כי דיוננו אינו עוסק בשאלת הקיום הממשי של אלוהים עצמו. שאלה זו היא חסרת טעם – גם עקב היותה נדושה וחבוטה, ובעיקר מכיוון שלא ניתן להוכיח כי אין אלוהים, בדיוק כפי שלא ניתן להוכיח כי אין מפלצת ספגטי מעופפת בחלל, על אף ששניהם לא סבירים בעליל. אך האמת של המושג 'אלוהים', הממשות שלו כרעיון והמהות של חוויתו, נמדדת בשימוש שאני עושה ברעיון זה בחיי. למושג 'אלוהים' יש מובן ומשמעות כל עוד הוא מעורר בי תחושות או מזיז אותי לפעולה; אם הוא משפיע על התנהגותי, ואם יש לו השלכות על חיי בפועל.

* * *

אם כן, מהם השימושים האפשריים של המושג 'אלוהים' כיום? כפי שאני רואה זאת, אנשים משתמשים באלוהים בארבע דרכים עיקריות, או בשילוב שלהן:

 

א. אלוהים כבורא עולם: זוהי תפיסתן של דתות רבות, אשר מקורה במיתוסים הפוצים בכל תרבויות העולם. אלוהים (או כל דמות מיתית אחרת) הוא יישות על-טבעית, הקיימת מחוץ לעולם ואינה תלויה בו. מסיבה כזו או אחרת היא מחליטה ברגע מסוים לברוא את המציאות המוכרת לנו, אך מעבר לכך אינה מתערבת בה. זוהי הסיבה הראשונית להכל, ותו לא.

ב. אלוהים כמשגיח פרטי, כמצפון מוסרי: אלוהים הוא היישות המכוננת את הסדר המוסרי בעולם. בלעדיו לא היינו מבדילים בין טוב ורע או בין אמת ושקר, והעולם היה במצב תמידי של כאוס. מעבר לכך, אלוהים צופה במעשינו ועלינו לתת דין וחשבון לפניו. לפיכך אנו נדרשים להתנהג בצורה מסוימת.

ג. אלוהים כטבע: זו הייתה מחשבתו של שפינוזה, המכונה פַּנְתֶאִיזְם: פאן – הכל, תאוס – אלוהים. על פי תפיסה זו האל מצוי בכל, והוא זהה לחלוטין לטבע על כל מופעיו. אלוהים הוא הגשם וההרים, האנרגיה והנשמה. לומר אלוהים במובן זה משמעו לומר 'הכל'. וזו הסיבה שלכל דבר יש משמעות וקדושה.

ד. אלוהים ככוח גדול מאיתנו: פַּנְאַנְתֶאִיזְם (להבדיל מפַּנְתֶאִיזְם) . פאן – הכל, אן – ב, תאוס – אלוהים. על פי תפיסה זו העולם כולו הוא חלק מהאל, אך הוא עצמו מהווה משהו גדול ונשגב יותר, הנמצא גם מעבר לעולם. אלוהים הוא האנרגיה שקושרת בין הדברים או האינטילגנציה שביקום; זהו כוח אינסופי הנמצא מתחת לפני הדברים כולם, כשהוא אחראי לחיבורם ולאחדותם. מסיבה זו, אלוהים משמש כעוגן לקהילה המעוניינת להתלכד ולפעול יחדיו – המבקשת לממש את החיבור והאחדות שאלוהים מייצג.

 

כאמור, אלו לדעתי הם ארבעת האופנים אשר בהם (או בשילוב שלהם) משתמשים אנשים במילה 'אלוהים' כיום. אך מכיוון ש'שימוש' מצריך מטרה מסוימת, כלומר סיבה או כוונה, ניתן להסתכל על ארבעת השימושים במושג 'אלוהים' באופן אחר, כזה השואל מדוע משתמשים בהם כך מלכתחילה? מהי הסיבה או הכוונה העומדת מאחורי כל שימוש? מהבחינה הזו, ניתן לראות כי ארבעת השימושים שציינו למושג 'אלוהים' מהווים בעצם מענה לארבע סוגיות יסודיות עמן האדם מתמודד:

  1. כיצד נוצר העולם? מדוע אנו פה? תשובה הסברית (א): אלוהים ברא את העולם ואותנו.
  2. כיצד עלינו לפעול? מה ההבדל בין טוב ורע? תשובה מוסרית (ב): אלוהים דורש מאיתנו התנהגות מסוימת.
  3. מה המשמעות של מעשינו ושל העולם? תשובה תכליתית (ג): אלוהים נמצא בכל, ולכן הכל חדור במשמעות.
  4. מהו הגורם הקושר את חיינו לאחרים ולמקום? תשובה קהילתית (ד): אלוהים מהווה עוגן של אחדות.

האדם אפוא מעורר או מעלה את שמו של האל בכל פעם שהוא מתמודד עם אחת מבעיות היסוד הללו; בכל עת שהוא מנסה להסביר את הקיום, להצדיק ערכים מוסריים, לקדש חלקים מן המציאות או לכונן קהילה (ובנקודה זו מעניין גם לראות כי המילה God נובעת מהשורש האינדו-אירופאי Ghut, שמשמעו 'לקרוא', 'לעורר', או 'להתפלל').

אך לדעתי, לכל השאלות הללו קיימות תשובות טובות יותר, או לפחות כאלו המשילות ממושג ה'אלוהים' את תפקידיו המסורתיים:

  1. איך נוצר העולם ומדוע אנו פה? אף אחד לא יודע זאת עד הסוף, לא המדען ולא המר"ן. אך התשובה 'אלוהים' היא שוות ערך לתשובה 'אינסטינקט'. זוהי מילה ריקה, אשר פשוט מעידה כי עדיין איננו מבינים תהליך מסוים (ואולי לעולם לא נבין). לעומת זאת, כל גילוי אודות העולם, כל פיסת מידע שהובילה לשיפור בחיינו, נבעה מחשיבה פתוחה וגמישה, שיותר מכל עוררה בנו ענווה. מעבר לכך, עצם העובדה שאנו יכולים בכלל לנהל דיון שכזה אודות 'אלוהים', ללא פחד מנידוי או מהעלאה על המוקד, נובע מהדחיקה המתמדת של סמכות דתית ודוגמטית מהשיח. באשר לתפיסתי (הלא מחייבת) את התפתחותנו, אני נמשך לרעיון על פיו העולם הוא מערכת אורגנית, כזו שאינה נבראת מאפס אלא מתפתחת מן הפנים אל החוץ. כפי שתפוחים לא מגיעים אל העץ אלא מתוכו, וכפי שהגל אינו מנותק מהאוקיינוס אלא מהווה ביטוי שלו, כך גם אנו מהווים ביטוי של העולם. אנו נמצאים בסביבה התומכת בבני אדם, ולכן מהווים התפתחות טבעית שלה.
  2. איך נדע כיצד להתנהג? על מנת לבחון את האופציה ה'אלוהית' כמקור למוסר שלנו, אציע רק שני ניסויי מחשבה – הראשון של אפלטון והשני של ההוגה האנגלי המנוח כריסטופר היצ'נס: ראשית, האם אלוהים מוסר לנו את מה שמוסרי לעשות, או שכל מה שאלוהים אומר, הופך מעצם אמירתו על ידי אלוהים למוסרי? אם מדובר באפשרות הראשונה, עולה כי המוסר כשלעצמו בעצם יותר חשוב ועליון מאלוהים, כשהוא בתורו משמש רק כשליח המעביר לנו מסרים. אך אם התשובה השנייה נכונה, עולה כי אלוהים יכול לומר לנו לרצוח ולאנוס (מה שהוא אכן אומר פעמים רבות), והדבר יהפוך מיידית למוסרי. שינוי של הרגע האחרון בעשרת הדיברות, והתעללות בבני אדם הייתה פעולה ערכית. שנית, האם אלוהים ביטא בספריו את החוכמה העילאית – והבלעדית – באשר להתנהגות המצופה מאיתנו? שאלה זו מעלה אתגר: אבקש שתראו לי אמירה או פעולה מוסרית שלא נעשתה בהצלחה גם על ידי אתאיסטים מוחלטים, או אף על ידי אנשים שמעולם לא נחשפו לדתות מונותאיסטיות; ומצד שני, הראו לי התנהגות נתעבת ונוראית שלא נעשתה גם בשם דת כלשהי באחד מן הזמנים. אכן, האמונה בדבר עליונותו של אלוהים אחד ביחס לאחר היא שתרמה יותר מכל לסבל אנושי במהלך ההיסטוריה. זאת מכיוון שאלוהים אינו מהווה מצפן מוסרי שניתן לסמוך עליו. יותר מכל, הוא מקור איתן לתחושת לאומנות, שבטיות, מסורתיות ודבקות במנהגים עתיקים; מנהגים שאולי הועילו פעם, אך היום אין להם מקום. לדעתי, משמעות מוסרית עמוקה יותר טמונה בהבנה המלאה, הן של הראש והן של הרגש, כי אין דבר חשוב יותר מתחושת השלומות (Well-Being) של כל יצור מודע באשר הוא, וכן כי כולנו נמצאים פה ביחד על כדור הארץ, הבית היחידי שאי פעם היה לנו.
  3. איך נמצא משמעות וקדושה בפעולותינו ובעולם? בפשטות, ניתן לה. לומר שדבר-מה הוא קדוש זו החלטה אנושית, כזו שאינה תלויה בתכונה אינהרנטית של הדבר (אחרת – כיצד נסביר את שינוי מעמדו של הלחם במהלך השנה, מנושא הברכה בקבלות השבת למקור הטומאה בפסח?). קדושה ומשמעות מתבטאות בהתכווננות מנטלית, המקנה חשיבות לאדם, לחפץ, לזמן או לרעיון, ומצריכה תשומת לב והתנהגות מסוימת. אנו הם אלו הבוחרים לקדש את הספר, את ההר, את האבן או את האישה, ובאותו אופן אנו גם יכולים לקדש את חברינו, את האוכל שלנו, את יום שישי בערב או את החיות שבביתנו. קו מחשבה זה נלקח צעד אחד קדימה במסורת הזן בודהיזם, השואפת 'לקדש' כך כל פעולה יומיומית, משטיפת הכלים, דרך ההליכה בגן ועד לאמירת התודה. אם נשכיל לראות זאת, כל רגע יכול להיות קדוש ונשגב.
  4. איך נכונן קהילה וסביב מה נתלכד? אין ספק שבית כנסת או כנסייה גורמים לאנשים להתכנס (זוהי אחרי הכל משמעות המילים). כמו כן, אין ספק שהדת מזמנת אפשרויות לשיר, לאהוב, לאכול, לצחוק ולבכות ביחד. אך פעולות אלו אינן אינהרנטיות ובלעדיות לדת. את כולן ניתן לחוות גם בפסטיבל מוזיקה, בארוחה משפחתית, בקבוצת לימוד, במועדון חברים או בנבחרת ספורט, וכולן מושתתות על חוויה אנושית בסיסית יותר – היות האדם פוליטיקו זואו (πολιτικό ζώο – ביוונית: חיה פוליטית), כלומר יצור חברתי, אשר לא רק נהנה לשתף אחרים בחייו, אלא גם שבזאת הוא מממש עצמו כאדם. לכן אין שום בעיה להיפגש כל שבת בבית הכנסת, לדבר על ערכי הקהילה ומטרותיה. אך לשם כך, אין צורך להאמין ב'אלוהים'; אפשר גם פשוט להאמין אחד בשני.

* * *

לקראת סיום, אומר כי עולמנו נמצא בבעיה אמונית. אך בזאת אין הכוונה למשבר בחוסנם הרוחני של המאמינים. הבעיה, כפי שניסח אותה הפילוסוף אלן ווטס, היא שכל אמונה היא במהותה תקווה יוקדת, ולפיכך מהווה כיסוי לספקות ולחוסר ודאות (אני נזכר באמונתו המתחדשת תדיר של אבי בנצחונה המובטח של מכבי חיפה). ההתמודדות הקשה עם חוסר היציבות של המצב האנושי מובילה רבים להשתמש במושג 'אלוהים' כטיפול בזק, אשר כמו כדור נגד חרדה, אינו באמת פותר את הבעיה, אלא רק מספק רגיעה זמנית בעודו מדחיק אותה. יש בעיה בכביש – 'אלוהים ישמור'; הבחינה קשה – נצליח 'בעזרת השם'. במחשבה שניה, אולי יהיה זה יותר נכון להתייחס לתשובות אלו כמו לתרופות פלסיבו, החובקות כל תוכן שנרצה להטעין בהן, אך בפועל אינן מכילות דבר.

ואם כן, מה עלינו לעשות עם רעיון ה'אלוהים' כיום? בנקודה זו מעניין להיעזר שוב בפרום, אשר טען כי בכל זאת יש משהו מתפיסת האלוהים המשותפת למאמינים ולחילונים. לדידו, במידה שבה שני סוגי האנשים מנסים לכונן בחייהם חוויה אמיתית ובעלת משמעות של חופש, חיבור והתעלות, ביכולתם להכיר שהם מאוחדים במטרה אחת. אמנם המאמינים יחשבו שהחילוני שוגה במושגים שלו, והחילוני יחשוב שהדתי שוגה גם הוא, אך מטרתם המשותפת מתגלה הרבה יותר במעשיהם מאשר במושגיהם. שכן שניהם מאוחדים במאבקם המשותף במה שפרום מגדיר כ'אלילות': במאמינים שהפכו את אלוהים לכוח כל יודע וכל יכול הקשור לבעלי השררה בעולם זה, ולחילונים העובדים לאלילים אחרים: למדינה, לדגל, לאידיאולוגיה, לפוליטיקה או לעצמם.

על פי פרום, גם האנשים שעובדים את אלוהים באופן טהור וישיר, וגם אלו השואפים לאותה תכלית במונחים אנושיים בלבד מכירים בכך שמושגים הם משניים לממשות האנושית שמאחוריהם. שניהם שואפים לתיקון עצמי ולתיקון עולם; שניהם מעוניינים לקדש את המציאות ולפתח אהבה לכל הבריות; שניהם מבקשים לראות אחד את השני; ושניהם יבינו את הסיפור המפורסם על חסידו של הרבי, שנשאל אם ביקר אצל רבו כדי לשמוע מפיו דברי חוכמה. 'לא', השיב החסיד, 'רציתי לראות איך הוא קושר את שרוכי נעליו'.[2]

דברים אלו מחזירים אותנו לתחילת הדיון, אשר נפתח בשאלה 'על מה אנו מדברים כשאנו מדברים על אלוהים?', ועבר לדבר על מושג ה'אלוהים', ששאלת השפעתו על חיינו משמעותית יותר מהשאלה הריקה בדבר קיומו של האל. ראינו כי אנשים נוטים להשתמש במושג 'אלוהים' בארבעה אופנים שונים – על מנת להסביר את הקיום, להצדיק ערכים מוסריים, לקדש חלקים מן המציאות או לכונן קהילה – וטענו כי התשובות הניתנות כיום פשוט אינן מספקות. אך כזכור, ברקע הדברים עומדת הנחתי בדבר ממשותן של חוויות רוחניות מסוגים שונים, חוויות אשר תופסות לדעתי מרחב גדול לאין שיעור מזה שהוקצה להן על ידי רעיון ה'אלוהים' היהודי. איני מבקש, במילים אחרות, לשלול את המימד הרוחני, הקדוש, ה'אחר' של המציאות, אלא פשוט להבחין בין מימד חוויתי זה, אותו אני מכיר באופן ישיר, למימד המבוטא תדיר בשפה הדתית.

זוהי הבחנה חשובה, העומדת לצד שאלתו של פרום: את מה אנו תופסים (או את מה ראוי שנתפוס) בדברנו על הנושא – את מושג ה'אלוהים', או שמא את החוויה שעליה מצביע המושג ואת הערך העליון שאותו היא מבטאת? לדעתי, מושג ה'אלוהים', בו עושים שימוש מניפולטיבי במטרה להצדיק מעשיים אנושיים, הוא מושג ריק אשר צריך לחלוף מהעולם. לכל הפחות, ראוי שנחדל להשתמש בו במשך מאה או שתיים, וזאת על מנת שנוכל לשוב ולשמועו באוזניים רעננות. לעומת זאת, החוויה הרוחנית, הנשגבת, האלוהית, קיימת לדעתי בהחלט. חוויה זו, אשר אליה מכוונים מושגינו ואולי אף כל מפעל חיינו, מעוררת בנו יותר מכל תחושת פליאה. היא גורמת לנו לראות את שרירותיות המחיצות שביננו, יהיו אלו מחיצות של שפה, זהות, תרבות או לאום, ומעודדת אותנו להבין כי התשובות לשאלותינו אינן טמונות דווקא בעולם הבא; דבקות באל יכולה להתממש ממש כאן, ועכשיו, אם רק נשכיל לראות כי אלוהים הוא אנחנו.

 

[1]  פרום, 'והייתם כאלוהים', עמ' 15.

[2]  פרום, עמ' 205.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s