טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:
לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.
מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.
חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.
לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.
המצב האנושי הוא לכל הפחות מצב מוזר, וזאת מכמה בחינות. מצד אחד, פליאה גדולה היא שאנו מודעים, שאנו מכירים ויכולים לדעת את עצמנו, כמו גם את הקוסמוס בו אנו חיים; שביכולתנו לבנות רפסודת עץ וללמוד לשוט, ושבכוחנו לתהות על גורלנו ולגלות בו משמעות. ומצד שני, עם כל גילוי, עם כל הבנה, עלולה להתגבש גם ההבחנה המכאיבה אודות כל הדברים שאיננו יודעים, ושאולי אף אין ביכולתנו לדעת; עלולה להתעורר בנו המחשבה כי המציאות שאנו חווים היא אך פיסה מסוימת מהמציאות כפי שהיא, וכי מיטב ההסברים נוטים להשאירנו משתוממים, מחוץ למהותה הגמורה.
לפיכך אין זה מפתיע כי תרבויות רבות הצמיחו מתוכן אנשים אשר ניסו לבוא במגע אינטימי יותר עם אותה 'מציאות', וזאת במטרה להבין את מהות הקיום, כמו גם את מהותם שלהם. אלו שניסו לעשות זאת, ואף טענו כי הצליחו, קוראים לשיאו של חיפוש זה 'החוויה המיסטית'. המיסטיקנים, כך נאמר, הם אלו המפליגים מעבר להשוואות, מעבר להבדלים המפרידים בין התופעות השונות. הם מגיעים למקום בו נגוזים הפחד, הכאב, האשמה והחרדה, בעודם נמצאים במצב בל-יתואר של התרוממות רוח, שוויון-נפש ושלמות. מיסטיקנים מסוימים אף יראו בכך איחוד של ה'אני' עם המציאות כשלעצמה.[1]
על פניו, החוויה המיסטית נראית סבוכה לפחות כמו המצב האנושי עצמו, מה שמוביל רבים לזלזל ברעיון. הם רואים את המיסטיקה כשריד עתיק לחשיבה דתית ולא רציונלית, אשר במקרה הטוב מציעה לאנשים תקוות שווא ובמקרה הרע מסיטה אותם מהנורמות המקובלות בחברה. אך מצד שני, נראה כי עולמנו רווי מתמיד ב'תוכן מיסטי'. ספרים, הרצאות, סדנאות, מורים, מדריכים, כנסים, אירועים ותוכניות; כולם קוראים לי ולך ולעוד אלפי נוודים רוחניים 'לחוות את המציאות באופן מלא יותר', 'להגשים את עצמנו', 'לדעת את האמת המוחלטת של ההוויה' ועוד ועוד הבטחות, ריאליות יותר או פחות. בירור רעיון החוויה המיסטית עליו נדבר בחיבור זה נראה אפוא הכרחי.
מקורו של המונח 'מיסטיקה' במילה היוונית μυω (myo) שמשמעה 'להחביא' או 'להסתיר'. בעולם ההלניסטי, ה'מיסטי' יוחס לטקסים דתיים סודיים, ורק בשלבים מאוחרים יותר החל המושג לכלול שיטות אשר כוונו לחוויה ישירה של הנשגב. בדרך כלל, מיסטיקנים רואים בחוויה המיסטית כחלק ממשימה גדולה יותר המכוונת לטרנספורמציה אנושית, ולא כמטרה בפני עצמה. כך, באופן כללי ניתן לחשוב על המיסטיקה כאסופה מובחנת של מנהגים, טקסטים, מוסדות ומסורות המכוונות לשינוי תודעתו של האדם.[2]
במובן מסוים, החוויה המיסטית מעניקה היכרות עם מצבים שלא ניתן לחוותם באמצעות תפיסה חושית רגילה או אינטרוספקציה סטנדרטית. ובמובן מצומצם יותר, נטען כי החוויה האמורה היא זו של אחדות, כלומר שהיא מערבת המסה, טשטוש או ביטול של נפרדות. דוגמאות לכך הן חוויית היותו של הטבע 'אחד', האיחוד עם האל (למשל במיסטיקה הנוצרית), החוויה ההינדית כי אטמן הוא ברהאמן[3] וחווית ההארה הבודהיסטית.[4]
אך את החוויה המיסטית אין אנו מוצאים רק בדת ובפילוסופיה אלא גם באמנות ובספרות, בהגות, במדעים, בספורט, במשחק ואף בחיי היומיום. חוויה זו יכולה לבוא ולהיעלם כלעומת שבאה, ויש הטוענים כי היא משוללת כל הגיון. אך לאורך הדורות היו גם אלו אשר ניסו להשיגה באופן שיטתי ואף דיווחו כי הצליחו, ובכך יכלו ללמד עליה זכות ביצירתיות רבה.
יצירתיות זו מתבטאת לרוב בשזירת אלמנטים מהחוויה האישית לכדי אמירה אמנותית וחינוכית על המציאות. כשהוא מתבודד ביער, יספר המיסטיקן על 'אחדותו של הטבע'; כשהיא יושבת למדיטציה במנזר זן, תקרא הנזירה למציאות 'ריקה'; כשהוא מלמד על חמלה, יאמר האיש המואר כי 'אלוהים הוא אהבה'. אמירות אלו, כמובן, שבות ומשפיעות על החוויה, ובכך מהוות הן סוג של בריאת עולם מעגלית. כדברי הפילוסוף בן-עמי שרפשטיין, "האדם המיטיב ביותר לברוא את העולם הוא המדען או האמן, אך המדען עצמו הוא אמן, האמן מיסטיקן, והמיסטיקן הוא מדען ואמן … הואיל וכולם יוצרים, הרי המדען, האמן והמיסטיקן דומים הם ביסודם, במובן מה. קו הדמיון ביניהם הוא חיוכו של הבודהא".[5]
חלקנו זכינו לטעום מאותו חיוך, אף אם לא קראנו לו בשם (ואולי בדיוק מטעם זה). יכול היה זה להיות בעת טיול שקט בטבע, כאשר לפתע גילינו כי אין שם אף 'אחד' המביט על הנוף; אולי היה זה טקס שאמאני מלא ריקודים וחומרים משונים, עת התמוססה תחושת ההפרדה בין המציאות ש'בחוץ' והאני ש'בפנים'; יכול היה זה להיות בעת תפילה דתית, או באירוע סף מוות; ואולי גם סתם כך, בעת פעילות יומיומית כגון שירה, ריקוד, נגינה או ריצה. פתאום שמנו לב ש'איבדנו את עצמנו', וברגע זה היינו הכל, והכל קרה דרכנו. הבחירה הייתה פשוטה, והיצירתיות – אינסופית. נמצאנו במרחב שאתלטים ומוזיקאים קוראים לו ה-‘Zone’, ופסיכולוגים מתארים כמצב של 'Flow'; כאשר ה'אני' לא היה שם, בנפרד מהפעולה, ועדיין הכל נעשה – בריכוז גבוה, מעורבות מוחלטת והנאה צרופה, בתחושה כי זוהי החוויה האולטימטיבית האפשרית.[6]
אחדות בהירה בין ה'אני' למציאות כפי שהיא – זוהי אפוא ההגדרה לחוויה המיסטית בה אשתמש במהלך החיבור. זהו המצב בו, כדברי המיסטיקן ההודי אושו, "אתה קיים באלוהים ואלוהים קיים בך. אז שום דבר רע לא יכול לקרות דרכך. אז חייך הם סגולה. אז עצם הנשימה שלך היא מדיטציה. אז אתה הולך וזו שירה. אז אתה יושב בשקט וזהו ריקוד. אז אתה ברכה לעולם. אתה מבורך".[7] כיצד, אם כן, ניתן להגיע לאותה חוויה נכספת, לאותו איחוד אולטימטיבי עם המציאות? ומדוע רובנו לא חווים את האחדות האמורה, מעבר לאותן הצצות אקראיות? מדוע איננו נמצאים ב-'Zone' או מרגישים תחושת 'Flow' באופן עקבי, גם בעת שתיית תה עם חבר או ויכוח עם בת זוג? וכיצד ניתן להגיע למצב חופשי ומאושר שכזה?
את התשובות, כמובן, איני יודע בביטחון. אך אני חושב שבעיות אלו שלובות; שהניסיון לענות על אחת מהן מוביל בהכרח ליצירת השנייה. שכן החוויה המיסטית, כפי שאנסה להראות, היא לא חוויה על-טבעית העומדת 'מחוץ לעולם'. אין מדובר באירוע נשגב בו זוכים אלו שוויתרו על כל השאר, אלא במצב החווייתי הבסיסי, הקודם לכל ניסיון להשיגו – במילים או במעשה. כשהלב פועם והאוזן שומעת, ללא כל מאמץ פעיל מצדנו; כשהמוזיקה סוחפת ואנו נעים מבלי לדעת איך לרקוד; כשירח עולה ומחשבה נחשבת, אך שניהם לא נזקפים לזכותנו. "אווזי הבר לא מתכוונים להטיל את בבואתם; המים לא שוקלים לקבל את צלמם"[8] – זוהי הזרימה היומיומית של הדברים עצמם, כפי שהם נחווים באופן ישיר.
אולם למרבה האירוניה, עצם הניסיון להשיג חוויה זו הוא המונע מאיתנו להגשימה. כפי שהניסיון 'להתנהג בטבעיות' מעודד בעיקר נוירוטיות, והרצון להדחיק צחוק רק מעורר אותו יותר, כך הניסיון להבין, לתפוס ולקבע במילים את חוויית הזרימה האחדותית רק קוטע אותה, וכך חותר תחתיה. האם בעצם הבקשה לקבל דבר-מה לא גלומה כבר ההנחה שאין לי אותו? האם בעצם החיפוש, איני טוען שאיבדתי משהו? לפיכך ההתחקות המחשבתית אחר המצב המיסטי היא זו הממקמת אותו 'אי-שם', כלומר 'לא אצלי'. השאיפה לאחדות היא זו המניחה נפרדות מלכתחילה.
אך האם משמעות הדבר היא שעל מנת לחוות את האחדות המיסטית יש לזנוח לחלוטין את המושגים, התפיסות, הרעיונות והתובנות שלנו אודותיה? האם בכלל ניתן לעשות זאת? על פניו, נראה שזוהי עמדתן של מסורות רוחניות רבות. כך למשל נפתח ה'דאו דה צ'ינג', ספרו של המיסטיקן הסיני לאו דזה: "דאו שניתן להגדירו אינו הדאו הנצחי".[9] באופן דומה אומר הדאואיסט צ'ואנג דזה כי "כשתופסים את המשמעות, זונחים את המילים, כפי שדייג, משתפס את הדג, שוכח את הרשת".[10] הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס, למשל, חשב כי המקור האחד של העולם (האינסוף) מוגדר בחוסר אפיון קבוע; ובשביל שפינוזה, דרגת הידע הגבוהה ביותר עירבה תובנה אינטואיטיבית ולא מושגית, אשר אפשרה לתפוס את מהות הדברים וכך להגיע להגשמה.[11]
בכל המסורות הללו, המציאות בכללותה הוגדרה ראשית באי היענותה להידברות. זוהי הטענה האינאפבילית (Ineffability), או טענת ה'אידברות', כפי שאקרא לה, על פיה המציאות כפי שהיא פשוט אינה ניתנת לתיאור מלא בשפה. רובן של מסורות אלו אף הלכו צעד נוסף וטענו כי אין זה רק שהמציאות עצמה היא אידברותית, כלומר בלתי ניתנת להמשגה באופן עקרוני, אלא שכדי לחוות את האחדות המיסטית עם המציאות עלינו ראשית להדמות לה. עלינו, במילים אחרות, להשיל כל תוכן תודעתי המצעף את החוויה, ובכך לפנות מקום לאמיתי, לנצחי, שהוא מעל ומעבר לטבענו המושגי.
אך מצד שני, גם כדי לטעון ש'המציאות אינה ניתנת לתיאור מלא בשפה', אין לנו ברירה אלא להשתמש בשפה. ואכן, ההוגים שטענו כך אמרו עוד הרבה יותר. באמירות אלו, הוגי האידברות לא בהכרח סתרו את עצמם, אלא שהדרך בה השתמשו בשפה ביטאה את הכרתם בגבולותיה, וכך גם את מרחב הפתרון לסתירה, התחום בגבולות אלו. במובן זה, השפה אינה רק קוטעת את אחדות המציאות, אינה רק מפרידה אותנו מהמיסטי, אלא מהווה גם חלק מהותי מהדרך שלנו חזרה אל אותה חוויה נכספת.
חוויה זו, כפי שנראה, אינה עומדת מעל ומעבר למושגים, אלא מתגלמת דווקא בדינמיקה האינטימית ביניהם. שכן לא משנה באיזו עוצמה שוללת מסורת רוחנית כלשהי את ההיאחזות בהבלי השפה, עוצמה זו מתבטאת – תרתי משמע – בספרים, בתרגילים, בהנחיות, בפרדוקסים, בתפילות ובאין-ספור מבעים לשוניים אחרים, השואפים לכונן מעט שקט בין אין-ספור ההסחות המילוליות. ומכיוון שהחוויה המיסטית נדרשת למושגים על מנת להכיר בשקט שבתווך, השפה המיסטית חייבת לערב מנגנונים מיוחדים לסתירה עצמית; מנגנונים בהם המילים מביעות בנחרצות את חוסר תוחלתן.
כך למשל מצהיר הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין על יצר 'ההרסנות העצמית' של הגותו: "טענותי מובנות בצורה זו – מי שמבין אותי מכיר לבסוף בכך שטענות אלו הן חסרות מובן, כשהוא טיפס החוצה דרכן, עליהן ומעליהן (עליו כביכול לזרוק את הסולם לאחר שטיפס עליו)".[12] באופן דומה אך אניגמטי יותר, מכריז לאו דזה כי "אלה שיודעים אינם מדברים, ואלה שמדברים אינם יודעים".[13] ובאחד המשלים המפורסמים בקאנון הבודהיסטי, 'משל הרפסודה', מסביר הבודהא לנזירים כיצד יש להתייחס לדבריו – כתורה שמטרתה לסייע בחצייה ובמעבר הלאה, אך לא כמושא אחיזה:
אדם יוצא למסע, ובדרכו נתקל בנהר רחב שמימיו גועשים ומציפים את החוף, בעוד שהגדה השנייה של הנהר בטוחה. אך לצערו אין הוא רואה סירה לחצות בה את הנהר, ואף לא גשר. מהרהר אפוא האדם: 'זהו נהר רחב וגועש וגדה זו מפחידה ומסוכנת, בעוד שהגדה מנגד רגועה ובטוחה. נניח שאאסוף קני סוף, ענפים ועלווה ואקלע מהם רפסודה'. ואותו אדם אכן אוסף זרדים, קני סוף ועלווה וקולע מהם רפסודה. כך, כשהוא נישא על גבי הרפסודה, מגיע הוא לבסוף לגדה השנייה. אך משחצה את הנהר והגיע אל חוף מבטחים הוא חושב: 'הרפסודה הזו הייתה לי לעזר רב. היא נשאה אותי וכך יכולתי להגיע אל הגדה שמנגד. אם כך, האם עלי להרימה ולשאת אותה על ראשי או על כתפיי לכל מקום אליו אלך?'[14]
ודאי שלא, מבהיר בודהא בהשתמשו במשל הרפסודה לשם תיאור הדרך שהציע לתלמידיו. תורתו אינה דוקטרינה רשמית, עליה יש להגן ולשמור. מצב כזה שוב יוביל להזדהות עם מושגים, לנסיון 'לתפוס' את זרימת החיים, מה שיגרום לחוסר נחת ארוך טווח. על פי בודהא, כל הגישות המטאפיזיות בהן נאחזים מעבר לצורך מובילות לבלבול ולקשיים. לכן הוא מבקש שנקשיב היטב לדבריו, נבין כי תורתו הינה אך אמצעי לשחרור, ואז נניח גם אותה בצד על מנת להתרכז בחוויה הישירה, זו העומדת מעבר לרעיונות שלנו אודותיה.
היחס הכפול שבין השפה לדברים עצמם מתבטא באופן נוסף, הנכנס ל'עובי הקורה' של המטאפורה אותה מציע הבודהא. אלו למשל דבריו של לאו דזה: "סגולת הקבוע (דאו) תספיק, ותשוב להיות בול עץ. דע את הלבן, שמור על השחור, והיה מופת לעולם"; וכן: "כשבול עץ מתפרק עושים ממנו כלים; החכם משתמש בהם ונעשה ראשון לשרים".[15]
בול העץ מסמן כאן את המהות הממשית והראשונית שמאחורי הדברים, את הפוטנציאל האינסופי, המתבטל כשמפרקים את העץ לאלפי שימושים. עם החלוקה של 'המהות הראשונית' מתחילים לצוץ כלים שונים להתמודדות עם המציאות – סרגלים, בתים, רפסודות וכדומה, אשר להם מן הסתם שימושים רבים. אך החכם רואה גם מעבר לחלוקות הללו, וזוכר את הממשות האחדותית העומדת מעבר להן – את הדאו המופתי העומד בבסיס הניגודים והתופעות.
באותו אופן, גם מילים מציעות לנו אינספור כלים מועילים להתמודדות עם המציאות. כמו סרגל, בית או רפסודה, הן משמשות אותנו לתחום, להכיל ולהעביר רעיונות. אך כבר אמרנו כי 'כאשר מבינים את המשמעות, ניתן לזנוח את המילים'. לכן ממשיך צ'ואנג דזה ושואל: 'היכן אמצא את האדם אשר שכח את המילים, על מנת שאוכל להחליף איתו מילה?' שכן כל מילותינו מהוות לדידו אך ביטוי להתפרקות של אותה מהות בסיסית, של אותו שקט פוטנציאלי העומד לפני החלוקה, במצב של פשטות מרובת אפשרויות.
פשטות שקטה וראשונית זו, יש להדגיש, אין משמעה פשטנות. העיקרון המהותי בה הוא זה של המונח הסיני 'לי' (lǐ), שבין מובניו הרבים ניתן למצוא את הרעיונות 'מרקם', 'תבונה' ו'עקרון'. אטימולוגית, מקור המילה בעורקים של אבן הירקן (Jade) או בחריצים שבעץ, בסיבים שבשריר ובשבילים שבין חלקות האורז. התמונה העולה ממנה היא זו של מערכת קווים מסועפת המתלכדת למרקם אחד.[16] זהו העיקרון האוניברסלי של הסדר, המובע בנימים 'מחוסרי צורה', כלומר בדוגמאות מסובכות ולא סימטריות אך בעלות קסם ויופי רב.
בהקשר לדבריו של לאו דזה, וביחס לתפיסת האחדות עם המציאות שאנו מעוניינים לטפח, נסו כעת 'לדעת את הלבן ולשמור על השחור' בעזרת התרגיל הבא: הסתכלו על עמוד זה בעיניים משוחררות, לא ממוקדות, ושימו לב לעורקים הלבנים היורדים ועולים ברחבי הדף, לאפיקים השזורים בין האותיות ולשבילים החצובים בין המילים והמשפטים. לאט לאט, מרקם 'חסר צורה' אך בעל סדר כלשהו יתגבש למול עיניכם; זהו אותו ה'לי' הדאואיסטי, בו הריבוי אינו מתבטא בצורה מורכבת אלא בחוויה רצופה של אחדות פשוטה ואלגנטית. הרווחים מאפשרים את המילים כפי שהמילים מכוננות את הרווחים.
אם כן, מטרתו של חיבור זה היא לבחון את האפשרות על פיה המציאות היומיומית היא כבר מיסטית, בעוד שהשפה הן מוציאה אותנו לחיפוש אחריה והן מחזירה אותנו לנקודת ההתחלה.
זוהי, כאמור, המטרה האישית שהצבתי לעצמי בתחילת הדרך, ובאופן משעשע, זוהי גם ההבנה כי מעולם לא היה צורך לצאת למסע. אך הבנה זו, יש להדגיש, אינה מושגת בניתוח הגיוני, המחלק את החוויה למקטעים נפרדים של סיבות, תוצאות ותובנות. היא מתבטאת בשקט, בהתבוננות שלווה ולא מפוצלת, אשר כמו בריקוד, בנגינה, במשחק ובתהייה, מסתכלת על הכל ו'תופסת את העניין' בתחושה. במובן זה, אין ממש צורך להמשיך ולקרוא, שכן התרגיל האמור הוא תקציר החיבור.
[1] שרפשטיין 1972, עמ' 11.
[2] Gellman 2014, מבוא.
[3] על פי חלק מן המסורות ההינדואיסטיות, קיימת זהות מוחלטת בין אטמן (ātman), ה'עצמי' או ה'נשמה' של האדם, לברהאמן (Brahman), המציאות הנצחית והאבסולוטית, או העקרון הקוסמי העומד בבסיס התופעות השונות. חווית השחרור, על פי מסורות אלו, משמעה ראיה בהירה של אחדות העצמי האינדיבידואלי עם העקרון הקוסמי הנמצא בתוכי ומחוץ לי.
[4] Gellman 2014, מבוא.
[5] שרפשטיין 1972, עמ' 83.
[6] Csikszentmihalyi 1990.
[7] Osho 1982, chapter 6, life is an empty canvas, p. 114.
[8] זנרין קושו – אוסף פסוקי זן.
[9] לאו צה, טאו טה צ'ינג, פרק א. ספר זה – הידוע כיום כדאו דה צ'ינג וגם כ'ספר הדאו', 'ספר הדרך והסגולה' ועוד, זכה ברבות השנים לתרגומים רבים לשפות העולם וכן לתרגומים שונים לעברית. עקב אניגמטיות הטקסט, ולאור שיטות התרגום השונות שהונהגו, בחרתי להשתמש בכמה מקורות לסירוגין.
[10] צ'ואנג דזה, עמ' 96.
[11] Mander, סעיף 10.
[12] Wittgenstein, עמ' 189.
[13] לאו דזה, עמ' 88.
[14] Alagaddupama Sutta שבמאג'הימה ניקאיה 22 בקאנון הפאלי.
[15] לאו צה, ספר הדאו, עמ' 55.
[16] שם, עמ' 21.
אידברות 
כמה שלמות במילים חסרות
אהבתיאהבתי
שוב קראתי, התגעגעתי.
וכבר הכנסתי פרטי אשראי לרכישה. והצורך לפתוח פייפאל גרם לי לעצור רגע ולחזור ולקרוא את הפרק. ולתהות שוב, על אותה נטיית לב עתיקה שלי- להימנע מלמידה. ולבקש לקבל את הדברים כפי שהינם, מבלי ללמוד אודותיהם, מחשש פן ידבקו בי מילים ולא הוויות. ללמוד על במקום את. ובכל זאת, נפשי, שנדדה מעט בשדות זרים בשבועות האחרונים, רוצה לשוב אל מעיין לב הדברים ולהשקות אותה. מכאן אני רוצה לצאת שוב אל דרכי. הלכתי דרך ארוכה שהיא קצרצרה וצמאוני ניכר. שיבה אל המקורות במניעים בי חיים טהורים. שאינם רק תגובה למתרחש אלא נביעה שאיננה תלויה בתנועה חיצונית. והיא כולה ישות עצמית פועמת.
יש בי מעט מהגעגוע אל דבר שחייתי בו ואותו והוא מורגש לי פחות עכשיו. ויחד עם זה, אני מרגישה בבירור כיצד הדברים משפיעים עכשיו על המעשה והיומיום באופן עמוק. מהן המחשבות המעסיקות ראשי. מהן הפעולות בהן אני נוקטת, מה סדרי העדיפויות ומהן הבחירות וכיצד אני מגיבה. חל כאן שינוי עומק. אני לא יודעת כמה והאם הוא ניכר החוצה אבל אני יודעת אותו.
ואני לא מבקשת כאן לשוב אל אותו מקום (מדי פעם הוא מבליח לי כאשר אני מגיעה אל מקום בו אני יודעת שאני יכולה ומותר לי והמציאות ממש מבקשת ממני באהבה גדולה, להיות רק מי שאני עכשיו ואני שותה בשקיקה ממעייינותיי), אני מבקשת להמשיך וללכת. לשוב אל מקורי. להיות מוזנת ממנו. וללכת עוד בדרך שהיא מופלאה בכל פניותיה ומישוריה, הריה וגאיותיה. היא תמיד אני ושוב אני. כמובן,גם עכשיו, כשיש לי איזו תחושה כאילו אני עומדת. כאילו הגעתי לאיזה דד אנד מעורר מבוכה.
ולכן, אני שואלת האם לרכוש הספר.
והתשובה היא כן. כי המילים, כבר, נותנות לי תחושה של שיבה הביתה.
אהבתיאהבתי